צפיתי בסרט, דרוכה ומרותקת. היו בו שני גיבורים. האחד הוא כמובן בוצי ברוריה והשני הוא אתה בעשייה הקולנועית שלך. אתחיל ממך, בעיני זהו סרט משובח מעצם היותו עבודת יחיד מיוחדת במינה, הדורשת מיומנות רב-תחומית.
אתה צנוע בנוכחות בלתי נראה ובאותה עת מאוד קיים.
בצילומי קירוב וריחוק, אתה יורד עד לפרט האחרון.
אתה נותן לגיבורת הסרט את המקום, את הבמה, ברוחב לב ובלי שום הערת ביניים מיותרת, היוצרים דווקא במינוריות - את הנוכחות רבת העוצמה שלה.
בוצי היא גיבורה בפני עצמה. קודם כל המעט טקסטים שהגיעו לאוזני משירתה, ממש יפים ומיוחדים רק לה. ועם זאת, מגרים לשמוע ולקרוא עוד. לאחר הסרט אמרתי לעצמי עד כמה הוא מוכיח שבאומנות שולט דיקטטור ולשירותו עומדים נתינים. הדיקטטור ממליך עצמו וזוכה לתהילה ואילו סביבו ישנם אנשים מוכשרים ממנו, נסתרים, יוצרים מופלאים שאיש לרוב אינו יודע על קיומם, או לכל היותר מעטים הם היודעים.
אשר לאישיותה של בוצי, אני מסירה את הכובע בפניה. מודעת למצלמה ועם זאת, אמיתית, ,כנה ומגישה את שמחותיה ואת ייסוריה בפשטות כובשת. אשה שלא מוותרת, לא מרימה ידיים, אנושית להדהים. נותנת אהבה ויודעת לקבל חזרה מלוא חופניים. העריכה של הסרט, מעשה ידיך והשילוב של שניכם, הוליד יצירה מרתקת.